הפמליה שלי רצתה ללכת לאפטר־פארטי וכבר היתה במכוניות. קפוא בחוץ, חזי מחבק אותי, הפנים שלי מדממות. ראינו ארובת חום שעלתה מהעמדה של השומרים והתחממנו על ידם. כולם היו במכוניות, אני אפילו לא יודע איך הגענו לשם בסוף. הייתי כל כך עצבני. כולם באו בשביל הפינוק, ורק אני רועד מקור. היום הפמליה שלי בנויה מאנשים שאני לא מצפה מהם ליותר מדי, אולי רק מכמה בודדים".

גוזלי מדבר בלהט ובעצב שמתחבא מאחורי כמות קעקועים נהדרים שלא הצלחתי לספור. הגוף החזק שלו מלא בעדויות למכות שחטף מלוחמים שונים במהלך החיים. עכשיו, כשסוף הקריירה כבר הופך לעניין מוחשי, הוא בשל לחשבון נפש. 

קח את הקריירה שלי: קרב אחד בפורום, שקיבלתי מכות רצח, וקרב שני שבו קבעתי שיא בהכנעה מהירה בבלאטור בשנה שעברה בארץ - תמחק לי אחד כאילו לא קרה, ואבחר לשמור את ההפסד הכואב. למה? כי זה היה ניצחון של רוח, נלחמתי שם. אין לי כבר כוח לנצח, אין לי אופציה להכניע אותו, אבל אני נשאר וסופג. אני נלחם ומראה אופי. בניצחון בנוקיה כולם עשו ממני דוד מלך ישראל. פה הרגשתי כוכב, שם הרגשתי לוחם". 

הרגע ההוא בעיר המלאכים נתן לגוזלי השקפה אחרת על העולם שהוא מכיר מילדות. ברגע אחד, אחרי שלושה סיבובים של מכות בתוך כלוב, השתנה לו העולם. "הגענו לארץ ומשהו לא התיישב לי בראש. הרגשתי שאני לבד, שרוב האנשים שסובבים אותי נמצאים בשביל הטיסות, בשביל המדיסון, בשביל הקניות של הגוצ'י שמוצ'י. אף אחד לא מסתכל על הסבל שאתה עובר. כולם רוצים מחשבים, אייפדים, טלוויזיה חדשה, תיקי לואי ויטון. אף אחד לא רואה את זה שאתה חי בתוך המוח של עצמך ומשהו לא מסתדר שם. אף אחד לא הקשיב לי, או שהקשיבו ולא עניין אותם".

"איש סביבי לא הועסק בשכר, אבל כולם נהנו. בסוף לרובם היה אכפת רק מהאפטר־פארטי. אתה הבנת? לאף אחד לא היה אכפת שאני צריך להיות בשיקום מהקרב עכשיו, שאולי לא מתאים לי להיות במסיבה אחרי שחטפתי פצצות". 

"ברור שאני יצרתי את המפלצות האלה. תמיד נתתי, תמיד חילקתי, וככה כאמור יצרתי מפלצות. אני יודע שאני לא יוצא דופן בענף הזה, אבל אני לא פלויד מייוות'ר, אני חיים גוזלי. אני בטוח שרובם גם חשבו על מה יקרה ביום שאחרי שהקריירה שלי תיגמר, מה הם עושים איתי. אחר כך לאיש לא אכפת עוד. הגעתי למצב שכבר לא בא לי יותר על הפמליה הסתמית הזאת, לא אכפת לי מכל המוצרים האלה יותר". 

 

"הקרב ההוא פתח לי את החיים מחדש. אמנם הפסדתי, אבל קיבלתי חשיבה אחרת על החיים. החלטתי לשנות הכל. בזמן שאני חושב, קיבלתי הצעה עסקית מחבר בארה"ב. טסתי לבד כדי לבדוק, ושם החלטתי לעזוב את בת הזוג שלי אחרי 17 שנים. בלילה הראשון בניו יורק פגשתי את החברה הנוכחית שלי". 

כאן מגיע גוזלי לנקודת רתיחה. לצד אכזבתו מרוב המעטפת, שלתחושתו זנחה אותו ברגעים הקשים, הוא החל לצאת עם מלודי סאסו, אפרו־אמריקנית, ונתקל בהתנגדות קשה מצד משפחתו. 

"היום אף אחד לא מדבר איתי. אני חי עם הבן שלי אביב וזהו. לפני כן בכל ערב שישי היינו יחד", הוא מספר, "אני רואה את זה בקטע של גזענות. בת הזוג שלי לא התאימה להם. אני לא צריך לתת דין וחשבון עם מי ולמה אני הולך בגיל שלי. היחידה שצריכה דין וחשבון זו בת הזוג שלי לשעבר, ואיתה באמת דיברתי וישרתי קו. ממשפחה מאוחדת עברנו לניתוק מוחלט, זה עצוב. פתאום מפיצים עלי שטויות, דיבורים על כשפים, כאילו אנחנו חיים בתחנת רכבת של הארי פוטר. אף פעם לא הייתי גזען, אני מצטער שחלק מהמשפחה שלי כזה".

"אם אנשים מתחילים חיים חדשים, לא צריך לשרוף אותם. ברגע שהחלטתי שאני רוצה לסיים את הקשר הקודם שלי, זו היתה הפעם הראשונה שפגשתי בחורה אחרת. לא ציפיתי לדבר כזה, שאף אחד מהמשפחה הקרובה שלי לא יבין אותי".

"המשפחה העבירה מסר שהם לא יגיעו, אבל זה בסדר, לא חשבתי שהם יבואו. לא ראיתי את אמא שלי מאז חודש ינואר, דיברתי איתה רק פעמיים בטלפון מאז. קשר דם צריך גם רגש מאחוריו. לפעמים דם זה רק דם. באזכרה של אבא שלי, בקיץ, אימא שלי יכלה לגמור את הכל ולא עשתה את זה. אחיין שלי, שלא ראה אותי הרבה זמן, רץ אלי ואח שלי תפס אותו, כאילו אני מצורע. הכל בגלל הבחירה שעשיתי עם בת הזוג".

הוא אולי לא יודה בזה, אבל בשנים האחרונות גוזלי מקבל איתותים מהגוף שהמכונה היא כבר לא מה שהוא זוכר מהשנים הגדולות. זה לא יעצור אותו מלהיכנס להיסטוריה ולעלות להילחם בבלאטור שייערך ב־15 החודש ביד אליהו, רגעים ספורים לאחר שבנו, אביב (18), יעלה לקרב הבכורה שלו בזירה. 

בחזרה לסוף שנת 2015. גוזלי ובנו חוזרים לארץ עמוסי מדליות, אחרי שהשתתפו בחודש אחד בארבעה טורנירים של ג'יו ג'יטסו: במיאמי, בדאלאס, בלוס אנג'לס ובשני קרבות בלאס וגאס. "באימון הראשון בארץ הרגשתי 'פאק' בגב. קפצה לי החוליה החוצה", הוא נזכר, "הלכתי לרופא, קיבלתי זריקה ושלחו אותי הביתה. אני כואב מת. חוזר אליו, מקבל עוד מורפיום וחוזר הביתה. הגעתי למרפאת כאב, דחפו לי אפידורל ויצאתי על כיסא גלגלים. הרגשתי שאני לא מסוגל ללכת, בטח לא לדרוך על הרגל. 

"הלכתי לרופא פרטי, כשאני כבר בקושי מדבר מרוב כאבים. הוא ביקש הפניה לצילום MRI, אבל לא אישרו לי אותו בקופה שבה אני חבר. אני לא מסוגל לרדת מהמיטה ושומע מהרופא ש'אולי הוא ירד מהפסים, שיירגע. מה הוא בא אלי בכל יומיים?!' דרך חבר הגעתי לצילום שעבורו שילמתי כמה אלפי שקלים באופן פרטי. למחרת הגעתי לרופא.

"ברגע שעלתה התמונה הוא פתח את הדלת ואמר למזכירה, 'תזמיני תור לניתוח היום. אם האיש הזה מחכה למחר הוא משותק לכל החיים'. הדיסק בגב יצא החוצה ועטף את העצב. באותו היום כבר ניתחו אותי".

היה אפשר לצפות מספורטאי שסופג כל כך הרבה חבטות בגוף ובראש להיעזר במומחה מנטלי, אבל לגוזלי לא היה אחד כזה עד לתקופה האחרונה. "מלודי הכירה לי פסיכולוג ספורט בארה"ב, עד אז לא ראיתי אף אחד. עכשיו אני מטופל אצלו בשיחות באינטרנט. הוא עוזר לי לחיות את ההווה ולבנות את העתיד: איך לא להתעצבן, איך לשלוט בעצמי. הקרבות הכי גדולים שהפסדתי, בפורום ובמדיסון, היו בגלל עניין מנטלי.

 

הפסד וניצחון בספורט הם מבחינתי אותו דבר. התגובה שלך צריכה להיות זהה, לקבל את הדברים בפרופורציות. כשאתה מתבגר הראש חזק יותר. אולי הרגליים זזות פחות מהר, אבל אם הראש חולה כל הגוף לא יציב. אם הראש בריא והגוף קצת כואב, אפשר להתמודד עם זה". 

כאמור, באמצע החודש יעלה גוזלי לאירוע הבלאטור, כנראה האחרון שלו בקריירה. הייתם מצפים ממי שאמור "לסגור חשבון" עם ראיין קוטור, שרק ניצח אותו לאחרונה, להיות עסוק בעיקר בהכנות המקצועיות. בין האימונים האינטנסיביים, גוזלי עובד כמו כרטיסן.

"אני אמור להילחם ואני משווק את האירוע, זה מה שאני עושה כל היום. בלאטור ביקשו ממני להיות חלק מההפקה, ואני מתעסק בפוסטים בפייסבוק ובקודים שמאפשרים הנחה במחיר הכרטיס. זה מה שעושים כשרוצים להרים ענף ספורט בארץ".

"עד שאני מגיע למדורי הספורט או לאתרים, שמים אותי תחת קטגוריית 'אחר' שאיש לא מגיע לשם. בתוך רגע אתה גם בתחתית האתר וזהו, כל העבודה שעשית לא שווה כלום". 

"אני בן אדם בן 46, לראשונה בהיסטוריה עולה לאירוע קרבות בכלוב עם הבן שלו, ולמעט מאוד אנשים אכפת מזה כאן. ברור שזה מאכזב בצורה מסוימת".

"אלחם מול לוחם שהפסדתי לו, אבל מבחינת הקהל אני תמיד פייבוריט. כל הלחץ שלי מגיע מהסביבה שלי. אין סיכוי שלוחם אמריקני יתעסק בכרטיסים לפני קרב שלו במדיסון סקוור גארדן. אני מתעסק בהרמת האירוע. 

"בבלאטור של השנה שעברה מכרתי כרטיסים בשווי של כמעט חצי מיליון שקלים בעצמי. בניו יורק כל אירוע כזה יוצא לפרסום והופך מייד לסולד אאוט. אנחנו לא ניו יורק בשום צורה, למרות שלמלא את היכל יד אליהו בקהל שאוהב קרבות זו התחלה לא רעה בכלל".

"לא. הוא גדל בתוך ולתוך הלחימה. מגיל 3 הוא מסתובב במכוני ספורט, באירועים בלאס וגאס ובלוס אנג'לס. 

הוא ראה את התהילה וברור שכל ילד ירצה את זה. נכון, אנחנו משפחת גוזלי מבת ים והוא גם כבר מיני־סלב בעיר, אבל הגענו לכל מקום. דגל ישראל עלה בזירות מאוד מכובדות בעולם ואביב ראה את זה. מבחינתי זה טבעי שהוא יתחבר לזה".