את שרה, אמא של אידן, פגשתי בבית קפה ליד ביתה במרכז תל אביב. כבר במבט חטוף היה ברור שזו אמו. דומה לו, מאירת פנים, אישה יפה ונעימת הליכות, עם עוצמה ורוך ועיניים כחולות מלאות חיות, כמו של אידן. מסוג האנשים שקל מאוד לתקשר איתם - שואלים שאלה ומקבלים תשובה ישירה ומלאה, אין צורך לדובב אותה.
היא נולדה במרכז תל אביב, 20 שנה לפני אידן. בת לניצולי שואה שמצאה עצמה בגיל נעורים כאם ואב המשפחה. היא נאלצה לקבל אחריות לבית, לעצמה ולאחיה, גם הגדולים ממנה. "אני כזאת עד היום", היא אומרת מתוך הכרת המציאות - ללא גאווה וללא תלונות. "אחרי החתונה עברנו לגור בפתח תקווה, ליד בית החולים בילינסון, שם אידן נולד. כשהשתחררנו מבית החולים לא נאמר לנו שיש בעיה כלשהי עם אידן. שיתוק מוחין זה לא משהו שרואים מייד, רק בהתפתחות", הבהירה.
"די מהר התחלתי להבין שיש בעיה בהתפתחות שלו. היה לי ספר שבו היה כתוב מה הילד אמור לעשות בכל גיל. ילדים הושיטו ידיים ואידן הושיט רק יד אחת. היתה לו בעיה באינסטינקטים. אמרתי את זה לרופאים והם אמרו שאני מדמיינת ושהכל בסדר איתו".
מכאן, התחיל סיפור נוגע ללב של אמא צעירה שלא הפסיקה להתעקש ולהצביע על בעיה ונדחתה שוב ושוב. אחרי כמה חודשים היא הגיעה לרופא, קרוב משפחה, שאישר לה את אבחון הסימפטומים והצמיד לרך הנולד את התווית האימתנית - CP, שיתוק מוחין. כאמור, פגיעה גופנית ולעיתים גם שכלית, חשוכת מרפא.
לא רואה בעיניים
לאורך השנים פגשת הרבה הורים לילדים פגועי שיתוק מוחין. את מכירה כאלה שהתגברו על זה?
"לא. כנראה שאין".
והרופאים נתנו תקווה? אמרו לך שאפשר לטפל בזה?
"נהפוך הוא. אמרו לי 'עזבי אותו', 'את צעירה, שימי אותו במוסד ותמשיכי הלאה', 'תעשי עוד ילדים'".
אז למה התעקשת? למה חשבת שאת תצליחי?
"מה זאת אומרת? זה ילד שלי. אני אחראית לילדים שלי. אחריות זה לרצות לעשות דברים אחרת, לשנות את המצב. אני לא ביקשתי שיכירו בו כנכה, כי אני לא הכרתי בו ככזה. מהרגע שהוא נולד רק חשבתי על זה שאני צריכה להכין אותו לחיים עצמאיים. אני אחראית לזה שהוא יהיה מסוגל לחיות עם אישה, להקים משפחה ולהתפרנס".
אבל הילד נכה, לא יכול לעמוד, לא יכול ללכת ואומרים לך שאין סיכוי שהוא ילך. זה לא ברור?
"לא, אף פעם לא קיבלתי את זה. תמיד יש מה לעשות. הייתי מעמידה אותו צמוד לקיר ואומרת לו לעשות שני צעדים. הוא היה צועד ונופל והייתי מעמידה אותו שוב. שאבתי עידוד מזה שהוא שיתף פעולה. התרגשתי מאוד כשאמרו לי שהוא בעצמו מתרגל את זה גם כשאני לא בבית".
מתי ראית תוצאות? מתי הוא התחיל ללכת?
"תלוי למה קוראים ללכת. בגיל 4 הגעתי איתו לוועדה של כמה רופאים שטיפלו בו בכמה תחומים. הם שאלו אותי על ההתפתחות שלו ואחד הרופאים, האורתופד, שהוא גם קרוב משפחה, ביקש שאכניס אותו לחדר. פתחתי את הדלת וקראתי לו והוא נכנס בהליכה. הרופאים תפסו את הראש ואמרו, 'זה לא יכול להיות'. אלה שאמרו שהוא לא יוכל ללכת".
בחברה חזקה יש חלשים
הגעתם לכיתה א', ואת, כמובן, שלחת אותו לבית ספר רגיל.
"בוודאי. הוא ילד חלש יותר, אבל ילד רגיל. בספרטה כולם היו חזקים, אז איפה ספרטה היום? בחברה חזקה יש חלשים, זה חלק מהחוזק של החברה. אי אפשר לקיים חברה רק עם חזקים. שמו לו ברזלים ברגליים, כדי שיהיה יציב יותר, ושלחתי אותו לבית הספר לבד, בלי ליווי, כדי שיהיה כמו כולם. אז זרקו לו את הדברים מהתיק וצחקו עליו, כי הוא היה קטן מאוד והיה להם מוזר הילד שהולך עם ברזלים, אבל הוא היה חייב ללמוד להתמודד לבד. הבית שלנו הפך למועדונית. הזמנתי ילדים הביתה ועשיתי להם כיף כדי שירצו להיות חברים שלו".
ואיך הוא היה כתלמיד?
"היו לו חורים שחורים בריכוז. הוא תמיד היה צריך עזרה וכשאידן צריך עזרה אמא שלו מתגייסת. אני נחשבתי מורה מוצלחת במיוחד בסביבה. ישבתי איתו ולימדתי אותו כל יום את כל מה שלמדו בכיתה, כי שם הוא לא היה מצליח לקלוט כלום, אבל עם עזרה הוא הצליח".
אידן סיפר על לא מעט זיכרונות לא נעימים?
"בוודאי. יש רבים. אחד הזיכרונות הוא כשאידן היה בן 12 וחזרנו לגור בת"א. את בר המצווה שלו החלטתי לחגוג בגדול. ארגנתי מסיבה גדולה ומושקעת לכיתה שלו, אבל כמו ב'קיץ של אביה', הגיע ילד אחד למסיבה".
שרה סיפרה בעיניים דומעות, כאילו זה התרחש לפני זמן קצר ואידן העיר כי "אני בכלל לא זוכר את זה". גם זה, כמובן, בזכות אמא שרה. "למחרת", היא שיתפה, "הלכתי לבית הספר ועשיתי מזה עניין גדול, עם המנהלת והמחנכת. היה בירור וגילו את הילד המקובל שהורה לכל החברים להחרים אותו. בדיעבד זה יצא לטובה. מאז הילד הזה הפך להיות חבר שלו והכל התהפך. לפעמים צריך לרדת למטה כדי להמריא".
אידן מדבר על המחסום ומלמד שצריך גם לדעת מתי לשחרר את מי שקידם אותו. קשה לך לשחרר?
"לא, עכשיו יש לו אישה והוא בוגר. זה כבר לא עניין שלי. יש לי חיים משלי, יש לי חברות ויש לי בעל, אני סבתא לנכדים. אני לא מתערבת. אני שמחה לשחרר".
לשאלות שסקרנו אותי מאוד, כמו מה גרם לה להילחם וכיצד היא לא נשברה, היא לא יכולה היתה לענות כי מי שלא נשבר - לא מבין שאלות כאלה. יש לשרה ביקורת על הורים שנכנעים. "אני שומעת הורים בוכים על מר גורלם, על ההתמודדות שלהם. זה אנוכי, הם לא מתמקדים בילד, אלא בעצמם", אמרה. אבל גם אם נותרו כמה שאלות פתוחות, אידן הפך להיות הרבה יותר מובן. מחסום? בעגה הצבאית, "אמא שלו לא רואה בעיניים". זה ביטוי שנראה כנולד בשבילה. כשיש מטרה לא צריך לראות בעיניים, צריך לראות בעיני הרוח. את זה אידן מנסה להראות כעת לעולם.
אידן עבד במשך 18 שנים ברשת גדולה, שבה החל כמוכרן והתקדם להיות מנהל. הוא ליווה את הרשת בהחלטות ניהוליות והיה יד ימינו של אחד הבעלים. כשעזב הוא הבין שיש לו משהו למכור לעולם. הוא הקים חברה ומייעץ לחברות גדולות במשק בקבלת החלטות.
"התפקיד של מנהל מסתכם בכך שהוא צריך לקבל החלטות. זה מה שמכריע את גורל העסק, וכמו שהבעלים מתייעץ עם רואה חשבון עורך דין ויועצים פיננסיים - הם מתייעצים איתי. אני עוזר להם להתחבר לאינטואיציות שלהם ומוסיף משלי".
השחקן מייקל לואיס כתב בדף הפייסבוק שלו כי "אידן לא רק עזר לי לכוון את עצמי, אלא דייק והשחיז את האדם שרציתי להיות". שיחה איתו תזרוק באופן קבוע למקום אחר. "זה בכלל לא חשוב איפה אדם נולד ומה היה בעבר, חשוב לאן לוקחים את זה", הכריז. חיפשתי בו את הילד הפגוע, את השנים של הסבל שבהן הוא נאלץ לכלות את רוב שעות היום בביצוע פעולות שלאדם רגיל הם הכי מובנות מאליהן שיש. אך יש בו רק רצון להעביר את זה הלאה, והרבה ממנו.
במשך שנים, אידן בוך נמנע מלהתראיין ולכתוב, אבל יחדיו פרצנו גם את המחסום הזה. כאמור, בקרוב הוא יחל כאן בכתיבת הטור שלו "לפרוץ את המחסום".
