"לא ינום ולא יישן שומר ישראל" נראה נחוץ מתמיד כציווי וכצו השעה. השבוע הכנסת והתקשורת שכחו לשאול כיצד קרה שנוחי דנקנר הריץ מניות ערב הנפקת אי.די.בי מבלי שהרשות לניירות ערך השכילה להעלות חשדותיה לפני ההנפקה. גם את הפיקוח על הבנקים ראוי לשאול מדוע הם נרדמו בשמירה במשך עשור ולא עלו על העסקים הלא כשרים של הבנקים הישראליים בחו"ל. מותר היה לצפות מהם לשאול שאלות על טיב עסקיהם הבינלאומיים, במיוחד אלה שבאיי קיימן ובמקלטי מס אחרים. 

 

התפקיד של הפיקוח על הבנקים הוא בראש ובראשונה לשמור על יציבותם והרי קנסות של מיליארדי שקלים, במצטבר, על המערכת הבנקאית בהחלט מסכנים את יציבותם. אי אפשר להעלות על הדעת קנסות בסדר גודל כזה שיוטלו על בנקים על ידי הרשויות בישראל. לבנקים עומדת הגנה מוזרה שלפיה אי אפשר להטיל עליהם קנסות שעלולים לסכן את יציבותם. הרי בסופו של דבר הממשלה לא תוכל להרשות קריסה של בנק. 

נכון שדנקנר אשם ונכון שמנהלי הבנקים אשמים, אך אף אחד לא מצפה מהם שישמרו על עצמם. זו הסיבה שיש רשויות פיקוח ואכיפה. אז למה הם לא נושאים באחריות? הם הרי הפקידות, הכנסת אמורה לפקח, לשאול שאלות, לנקוט פעולות נגד המערכת, להחליף, לשפר את הפיקוח על הביטוח, הפיקוח על הבנקים, הרשות לניירות ערך וכל המפקחים שממררים לשוק את החיים, אבל בשעת האמת לא ממש מתפקדים.