בכל פעם שצ'יסום דורו מספרת על חוויית ילדות קשה - וחייה סיפקו לה לא מעט כאלה - היא משפילה מבט ומחייכת, לפעמים אפילו צוחקת במבוכה, עיניה המלוכסנות מצטמצמות לחריץ. כשהיא מספרת לי שמשמעות שמה, בשפת שבט האיבו בניגריה, היא "אלוהים איתי", אני תוהה אם הוריה שיערו בלידתה שבשנים הרבות שהם לא יהיו איתה, יהיה איתה אלוהים במקומם.
אבל צ'יסום (21) לא מסתכלת לאחור. רק לפני חמש שנים, בגיל 16, היא הורשתה לבוא לישראל, לפגוש את אביה, שאותו לא פגשה מעולם, ואת אמה, שנפרדה ממנה 11 שנים קודם לכן, כשבאה לישראל. חיכו לה כאן גם שני אחים חדשים, בני 13 ו־15. בשנים האחרונות גילתה שהיא מצטיינת בספרינטים ל־100 מטר, וכיום היא ממוקמת במקום השלישי בארץ לקבוצת הגיל שלה. אבל בגלל שאין לה אזרחות ישראלית, היא לא יכולה להשתתף בתחרויות בינלאומיות.
היא נולדה בעיירה אֶנוּגוּ שבניגריה. מיד לאחר לידתה עבר אביה ג'וד לישראל כדי לחפש עבודה ולפרנס את המשפחה הצעירה. כעבור חמש שנים הצטרפה אליו האם גרייס, והשאירה אותה בניגריה, עם קרובי משפחה. "מאוד רציתי לנסוע איתה, אבל היא אמרה שאי אפשר. בכלל לא הבנתי שהיא הולכת לכל כך הרבה שנים. אחרי כמה שבועות היא צילצלה ואמרה לי שהיא נשארת בישראל ולא חוזרת. זה היה קשה. בהתחלה הרגשתי נטושה, אבל ככל שגדלתי הבנתי למה אבא והיא היו צריכים לנסוע לעבוד".
תחילה התגוררה בבית דודתה, שגידלה את אמה בילדותה, לאחר שהוריהן נפטרו בילדותן. הדודה האהובה נפטרה ממחלה כעבור זמן קצר, וצ'יסום הקטנה נותרה עם הדוד ומשפחתו. "אהבתי אותו מאוד, הוא היה כמו אבא בשבילי, אבל אחרי שנה גם הוא מת ממחלה".
הילדה בת ה־6 עברה לגור אצל אחותה הגדולה של אמה, שהיתה נשואה ואם לארבעה. "שם הדברים לא התנהלו טוב", היא מחייכת שוב את החיוך הנבוך שלה. "את הכסף שהוריי שלחו מעבודות הניקיון שלהם בארץ היא היתה לוקחת לעצמה, ובאופן כללי היא לא התנהגה אלי יפה.
"בניגריה נהוג להכות ילדים כחלק מהחינוך, אבל דודה שלי עשתה את זה יותר מהמקובל. גרתי איתה חמש שנים, שהיו לא קלות. יום אחד היא שלחה אותי להביא ברגל משהו ממקום מרוחק, למרות שהיה לי פצע גדול בברך. בדרך פגשתי דודה אחרת שלי, הופ, שהיתה האחות הצעירה של אמי. היא שאלה אותי ממה נגרם הפצע ולמה אני הולכת ברגל כשאני פצועה. סיפרתי לה את מה שעבר עלי, והיא החליטה לקחת אותי לגור איתה. אצלה סוף סוף מצאתי בית.
"היא התנהגה אלי ממש יפה. חמשת הילדים שלה, בני הדודים שלי, היו מבוגרים ממני והיו בשבילי כמו אחים. הבת הצעירה ביותר, שגדולה ממני בארבע שנים, היתה חברתי הטובה ביותר. חוץ ממני, הופ אימצה נערה שהוריה מתו, והיא היתה הכי מבוגרת במשפחה, גדולה ממני ביותר מעשר שנים.
"גרנו בבית של שמונה חדרים. הופ היא אישה עשירה, היתה לה חנות והיא עשתה עסקים. למרות זאת התקלחנו עם דלי, כי ככה מתקלחים בניגריה. אכלנו בעיקר ירקות ופירות שקטפנו בשדות, עוף ובשר היו רק בחגים ובאירועים מיוחדים. אבל לא היינו רעבים.
"התגעגעתי להורים שלי מאוד. כשדברים לא הלכו טוב, הם חסרו לי במיוחד. לשמחתי הם היו מתקשרים כמעט כל יום. עם אבא כמעט לא דיברתי, כי לא ממש יצא לי להכיר אותו, אבל עם אמא דיברתי ואמרתי לה שאני מאוד רוצה לראות אותה. היא אמרה שהיא ואבא ינסו להביא אותי לישראל, אבל שזה לא פשוט. הם גם לא יכלו לבוא לבקר אותי, כי כל עוד לא היתה להם אזרחות, הם לא יכלו לעזוב את הארץ".
שנה אחרי שאמה עזבה אותה, נולד בישראל אחיה השני. שנתיים לאחר מכן התבשרה כי נולד לה אח נוסף. "אמא שלחה לי תמונות של המשפחה באמצעות חברים שלה מניגריה שבאו לבקר, אבל אני חושבת שהייתי די אדישה".
רק כשצ'יסום היתה בת 13 באה האם לבקרה בניגריה למשך חודש, אחרי שמונה שנים שבהן לא נפגשו.
"היא באה עם האחים הקטנים שלי, מיד אחרי שהם קיבלו מעמד קבע. הם היו אז בני 7 ו־5. אבל הייתי אדישה כלפיהם, לא הרגשתי שום קרבה.
"אחרי חודש בא גם אבא שלי לבקר, למשך שבועיים. זה היה מאוד מוזר. לא היה לי מה להגיד לו, ולא הרגשתי שהתקרבנו בכלל".
• • •
היא עברה ללמוד בבית ספר תיכון בעיר סמוכה, במרחק שעה של נסיעה. "זה היה בית ספר מפותח יותר מבית הספר היסודי, והיו לי שם הרבה חברים. בגיל 16 הקפיצו אותי כיתה, ודילגתי על כיתה י' היישר לי"א".
באותה שנה התקשרו אליה הוריה ובישרו לה שהצליחו להשיג לה אשרת שהייה לשבועיים, ושהיא יכולה לבוא לבקר אותם בישראל. "לא לקחתי כלום איתי חוץ מהבגדים שהיו על גופי, כי הם אמרו שידאגו לי לבגדים. בבית הספר וגם בבית אמרתי שאני נוסעת לביקור של שבועיים לישראל.
"כשבאתי הכל היה מאוד מוזר, כי הייתי בת 16 ובעצם לא הכרתי אף אחד מבני המשפחה, חוץ מאמא שלי. לא כעסתי עליהם, התגברתי על הכעסים".
דורו ליד ביתה בדרום תל אביב. "החלום שלי הוא ללמוד תקשורת ולהיות עיתונאית" // צילום: יהושע יוסףהביקור הזמני הפך לקבוע. "לא בחרתי להישאר כאן, הוריי הכריחו אותי. גרנו בשכונת התקווה, בדירת שלושה חדרים. הרגשתי מאוד זרה ולא שייכת, ממש רציתי לחזור הביתה לניגריה ולדודה שלי הופ, שעם המשפחה שלה הרגשתי הרבה יותר נוח וטבעי. כשדיברתי איתה, היא כל הזמן אמרה לי שהמעבר לישראל הוא לטובתי.
"במשך כמה שבועות לא דיברתי עם הוריי, לא שיתפתי פעולה עם כלום. היחסים איתם היו מאוד לא יציבים. האחים שלי היו בני 8 ו־10, ולא היה לי איתם חיבור מיידי. הרגשתי שהמשפחה האמיתית שלי היא בניגריה, המשפחה של הופ, ובמשך כל השנה הראשונה שלי בישראל רק רציתי לחזור לשם. אחרי כמה חודשים הצלחתי להתקרב קצת לאחי שקרוב אלי בגיל, הוא קטן ממני בשש שנים. עם אחי הצעיר זה לקח יותר זמן.
"למדתי עברית באולפן בתל אביב, ושם פגשתי עוד ילדים זרים כמוני ומצאתי חברים חדשים. אחרי חמישה חודשים באולפן עברתי ללמוד בתיכון ביאליק, שבו לומדים בעיקר ילדי עובדים זרים. הייתי צריכה ללמוד שוב את כיתה י"א, וזה ביאס אותי מאוד. מצד שני, היה הבדל עצום בין ניגריה וישראל - הכבישים המוארים בלילות, הבניינים הגבוהים והמגוון של האנשים. זה הלהיב אותי מאוד.
"הצטרפתי לקבוצת הכדורסל של הבנות בבית הספר. באותה שנה היתה תחרות ריצה, וחיפשו נציגים לתחרות המחוזית של התיכונים במרכז. המורים לספורט שמו לב שאני מהירה בכדורסל, ושלחו אותי. בניגריה הייתי משתתפת בתחרויות ריצה בבית הספר פעם בשנה, אפילו זכיתי בפרסים קטנים כמו כוס שתייה, או דלי למקלחת.
"התחרות התקיימה בהדר יוסף, ריצת ספרינט ל־100 מטר, וזכיתי במקום הראשון. זה היה מפתיע מאוד, כולם ציפו שתזכה מישהי אחרת, אף אחד לא הכיר אותי, וגם אני לא הייתי מודעת ליכולות שלי. נשלחתי לאליפות הארצית של בתי הספר בחיפה, ושם הגעתי למקום השני. אבל לא התאמנתי, והנחתי לזה".
כשצ'יסום היתה בכיתה י"ב, המורה שלה לאזרחות ומאמן קבוצת הכדורסל היה רֹתם גנוסר. באותה שנה הוא היה בין מקימי מועדון "רצי הסימטה", שנועד לקדם אוכלוסיות מוחלשות באמצעות אתלטיקה. הוא צירף לקבוצת האתלטיקה את כל 15 הבנות של קבוצת הכדורסל, רובן מבית הספר ביאליק, והפקיד את אימון הקבוצה בידיו של אנטולי שפרן.
"כבר אז צ'יסום בלטה", אומר שפרן, "למרות שהתאמנה בצורה חובבנית, רק פעמיים־שלוש בשבוע, היא הגיעה לתוצאות מצוינות, בין הטובות בארץ לבנות גילה: 12.30 שניות ל־100 מטר".
גם לאחר שסיימה את לימודיה, היא המשיכה לרוץ ולהתאמן. בגלל היעדר אשרת עבודה לא יכלה לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה. לפני שנה וחצי עברה המשפחה לגור בשכונת כפר שלם בתל אביב, בדירה מרווחת יותר. ההורים עדיין אינם שולטים בעברית, וממשיכים לעבוד בניקיון. אחיה דוברי עברית על בוריה.
צ'יסום עצמה מדברת עברית ומבינה, אבל חשה עדיין חוסר ביטחון ומעדיפה להתראיין באנגלית, השפה הרשמית בבתי הספר בניגריה.
מאמן קבוצת הספרינט והקפיצות מטעם "רצי הסימטה", יוחאי הלוי, אימן את צ'יסום במשך שנה, עד שהבין שיש לו עסק עם ספורטאית מקצועית מוכשרת מאוד, שיש לטפח באופן מקצועי יותר. "הבנו שיש לה פוטנציאל עצום שהיא עוד לא התחילה לממש, ושהיא קרובה מאוד לפריצה הגדולה. עד אז היא רצה 12.04 שניות ל־100 מטר, והקריטריון לתחרויות הבינלאומיות הוא 11.90. בקבוצת הגיל שלה, מתחת ל־23, אין לישראל שום נציגה שעומדת בקריטריון הזה".
המועדון שכר עבורה מאמן אישי, מני פלד, מאמן נבחרת ישראל בספרינט נשים. "צ'יסום נחשבת לאתלטית ממש טירונית, כי עד עכשיו היא נפלה בין הכיסאות", הוא אומר, "היא לא הקדישה לזה את כל כולה ולא התאמנה במסגרת מקצוענית. בשנה האחרונה, מאז ספטמבר 2016, היא עוברת אצלי אימוני ספרינט מקצועיים ומתחילה ללמוד את כל רזי המקצוע, מה שמבטיח עקומת שיפור משמעותית.
"למרות שהיא אתלטית צעירה מאוד מבחינת ניסיון ואימונים, היא מגיעה להישגים גבוהים ונמצאת כבר ברביעייה הפותחת של האצניות בנות גילה בישראל. היכולות שלה מזכירות ספרינטריות אפריקניות וג'מייקניות, שהיא בהחלט תוכל להתמודד מולן בעוד שנתיים־שלוש".
הוריה של צ'יסום הם בעלי מעמד של תושב ארעי, שאותו עליהם לחדש כל שנה. שני אחיה הצעירים, שנולדו בארץ בתחילת שנות האלפיים, זכו למעמד קבע (שמקביל לאזרחות, למעט דרכון ישראלי וזכות הצבעה). כשהאח הבכור יגיע לגיל 21, הוא ואחיו יקבלו אזרחות מלאה, וההורים יקבלו מעמד קבע.
מכיוון שצ'יסום הגיעה לארץ אחרי גיל 16, היא לא היתה זכאית לקבל מעמד דומה לזה של אחיה במסגרת איחוד המשפחה. בתחילת 2014 הגישה בקשה להתאזרחות דרך איגוד האתלטיקה. האיגוד פנה למשרד התרבות והספורט והמליץ לאשר את הבקשה. בדצמבר 2015 העבירה שרת התרבות והספורט, מירי רגב, המלצה למשרד הפנים להעניק לצ'יסום אזרחות. מאז, היא עדיין מחכה.
• • •
ממאמניה נשאו את עיניהם לאליפות אירופה לאומות באתלטיקה קלה, שתיערך בישראל ב־24-25 ביוני, אבל ספק אם האזרחות המיוחלת תגיע עד אז. "בישראל יש היום חמש ספרינטריות שמתאימות להשתתף במירוץ השליחות 4x100", אומר מני פלד, "צ'יסום מדורגת שלישית בארץ, אבל כרגע היא לא בסגל, כי אין לה אזרחות ישראלית. אם תקבל אותה בהליך מזורז, נוכל לצרף אותה. הנוכחות שלה יכולה להביא אותנו לאחד משלושת המקומות הראשונים.
"בחודש הבא תתקיים בפולין אליפות אירופה עד גיל 23. חשוב לנו שצ'יסום תקבל אזרחות, כדי שתספיק להשתלב בנבחרת ולייצג אותנו שם. אנחנו מאמינים שהיא תוכל להביא הישגים טובים".
היא מתאמנת מדי יום במשך שעתיים - בהרמת משקולות, בריצות ספרינט, בקפיצות, ולפעמים גם במשוכות. "זאת השנה הראשונה שאני מתאמנת כל כך קשה ומשקיעה בזה את כל כולי. בזכות הריצה, אני כבר שלמה יותר עם החיים בישראל. עכשיו כבר לא בא לי לחזור לניגריה. עברתי דרך ארוכה. אם הייתי נשארת בניגריה, לא הייתי מודעת בכלל לכישרון שלי. עכשיו נפתחו בפניי המון הזדמנויות, שלא הייתי יודעת עליהן אם הייתי נשארת לחיות שם".
חבר אין לה כרגע ("אבל היו בעבר"), ואת זמנה הפנוי היא מעבירה עם ידידים שרכשה. היא אוהבת לשיר, בעיקר באנגלית, ושרה כרגע במקהלה של כנסייה בדרום תל אביב.
מה את מאחלת לעצמך?
"קודם כל לקבל אזרחות ישראלית, כי אני מרגישה חסרת עתיד. אין לי לאן להתקדם, ואני לא שייכת לכלום. ההורים שלי חוששים שיחזירו אותי לניגריה, ואני ממש לא רוצה לחזור. אם אקבל אזרחות, אוכל לעבוד ולפרנס את עצמי, וגם לממן לעצמי לימודים באוניברסיטה. החלום שלי הוא ללמוד תקשורת ולהיות עיתונאית. אני אמנם ביישנית עכשיו, אבל חושבת שאתגבר על זה ושאוכל לעבוד בטלוויזיה. אני מקווה שאתקבל למרכז הבינתחומי בהרצליה, כי יש שם שיעורים שמתקיימים באנגלית".
אם תקבל צ'יסום את האזרחות המיוחלת, יעמוד בפני המאמן שלה אתגר נוסף: לשכנע אותה לקצר את שפעת צמותיה הקלועות. "היא רצה עם כל הטררם הזה על הראש, ולדעתי זה מאט אותה, למרות שהיא טוענת שלא", אומר פלד, "ראית איזה משקל יש לזה? אלה תוספות שהיא פשוט יכולה להוריד".
• • •
מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר: "גב' צ'יסום דורו הגיעה לישראל לפני מספר שנים, לאחר שהוריה ואחיה שיבחו מעמד במסגרת החלטת הממשלה להסדרת מעמד לילדים שוהים בלתי חוקיים. החלטת הממשלה, שהיתה הסדר חד־פעמי, קבעה קריטריונים ברורים למתן המעמד, ואחד מהם היה שאם יוחלט כי משפחה עומדת בתנאים, המעמד יינתן רק לבני המשפחה ששוהים בישראל.
"צ'יסום לא היתה בישראל שנים רבות ולא חיה עם בני משפחתה, והגיעה לישראל תקופה ארוכה לאחר שמשפחתה קיבלה מעמד. לאחר שנבחנו כלל הנסיבות, לא אושר מעמדה. כיום צ'יסום שוהה בישראל ללא מעמד, ובהיותה בגירה היא עומדת בפני עצמה. על פי חוק האזרחות, שר הפנים רשאי לבחון מתן מעמד בעקבות תרומה לחברה, בכפוף להמלצת השר הרלוונטי. בדצמבר 2015 נשלחה המלצה משרת התרבות והספורט לאשר לצ'יסום מעמד כספורטאית. מאז התחלפו שרי הפנים, ונשלחה בקשה לחדש את ההמלצה ולהתאימה לנסיבות כיום. אנו ממתינים להמלצה כדי להמשיך בטיפול ובבחינת המעמד".
ממשרד התרבות והספורט נמסר: "המשרד בוחן בימים אלה את הבקשה להמליץ על הענקת אזרחות לאתלטית צ'סום דורו. השרה מירי רגב בוחנת את חוות הדעת המקצועית של אנשי המשרד קודם שתגבש את עמדתה. נציין כי הסמכות בעניין שייכת למשרד הפנים ולשר העומד בראשו".
מירוץ חברתי
"רצי הסימטה" הוא מועדון אתלטיקה מקצועי ללא מטרות רווח, שהוקם כפרויקט חברתי להעצמת נערות ונערים מהפריפריה. המועדון, המספק לצעירים משכונות חלשות מסגרת מקצועית בתחום האתלטיקה הקלה, מנוהל על ידי עמותת "יהורז" ע"ש רס"ן יהורז כשר ז״ל, בהובלת פרופ' אסא כשר. פעילותו ממומנת מתרומות ומתמיכת המדינה, והוא מפעיל בדרום תל אביב וביפו ארבע קבוצות לנערות ולנערים בספרינטים, קפיצות, זריקות וריצות בינוניות וארוכות. לאחרונה הוקמה קבוצה חמישית באור יהודה לריצות בינוניות וארוכות, וקבוצה נוספת צפויה להיפתח בקרוב בפתח תקווה. הנערים משתתפים בתחרויות מקצועיות בארץ ומייצגים את מדינת ישראל בתחרויות. רבים מהם מחזיקים בתארים לאומיים.
"כיום זהו מועדון האתלטיקה הגדול ביותר לנוער בארץ", אומרת שירית כשר, יו"ר "רצי הסימטה", "אנחנו פתוחים לקבל כל ילד או ילדה, ומאמינים שאנו מגדלים את דור האתלטיקה הבא של ישראל, לרבות אלופים אולימפיים. בקבוצות אין הבדל בין הילדים - ישראלי, פליט, שחור או לבן. הם חברים ועוזרים זה לזה. התחייבות לבחינות בגרות מלאות היא תנאי להשתתפות בתוכנית, ורוב הנערים הראו שיפור בלימודים ובהשתלבות החברתית. מעמדם בקהילה התחזק, ואורח החיים שלהם מרחיק אותם מפעילות פסולה".
