האם הצוות הרפואי חייב לספר לחולה את כל האמת? התשובה - כן, חד־משמעית • ההסתרה משרתת את האינטרסים של חלק ניכר מהרופאים הבכירים • התפקיד שלנו הוא לדרוש מהמערכת הרפואית לספק ביוזמתה את המידע המלא
האם הרופא והצוות הרפואי חייבים לדווח לחולה את כל האמת? התשובה הקצרה היא, חד־משמעית, כן. החוק הישראלי ברור מאוד בנושא הזה, וזו גם כמובן חובתם המוסרית. ואולם, פעמים רבות הרופאים עושים את הלא צפוי, ובאופן מעורר מחלוקת שומרים חלק מהאמת לעצמם - ומהסיבות הלא נכונות. הדבר פוגע מאוד בחולים, ויש לכך השלכות רבות מאוד, לא רק על איכות הטיפול הרפואי ועל אמון הציבור במערכת הרפואית, אלא אפילו על תקציב הבריאות ועל הנטייה של הציבור בישראל להקיף את עצמו בחגורות הגנה של ביטוחי בריאות פרטיים ורפואה פרטית.
חוק זכויות החולה, שמחייב שקיפות רפואית, חגג בשנה שעברה 20 שנים להיווסדו. הוא נחשב אז לאחד המתקדמים מסוגו. הרעיון ברור: הרופאים מחויבים למתן מידע מלא ואמין לפני כל טיפול רפואי. הם נדרשים למסור לא רק את המטרות והתועלת של ההליך הרפואי, אלא גם את הסיכויים להצלחת הטיפולים והסיכונים הכרוכים בהם. זאת ועוד, גם מידע על סיכויים וסיכונים של טיפולים חלופיים או של הימנעות מכל טיפול - צריכים להיות על השולחן.
אין ספק שמדובר בדרישות נרחבות מכל רופא, אבל הן קריטיות לכל חולה - בין השאר, כי זו הדרך היחידה שלו לקבל החלטה מושכלת לפני שהוא מסכים לטיפול רפואי, ובפרט טיפולים בעלי סיכונים גבוהים, ובהם טיפולים שנחשבים חדשניים או אפילו ניסיוניים. עם זאת, למערכת הרפואית יש הרבה במה להשתפר בנושא הזה: מעטים מדי המקרים שבהם הרופאים מדווחים למטופלים על אפשרויות אחרות לטיפול, על יתרונותיהן וחסרונותיהן - בעיקר כשאותן אפשרויות עלולות להוציא מידיהם את המטופל לידיו של רופא אחר. כך, לדוגמה, רופאים מנתחים במקרים רבים לא יספרו לחולים שלהם על הטיפולים האפשריים שאינם כרוכים בניתוח.
•••
החובה של הרופא לדווח אמת לא מסתיימת בשלב הזה, כמובן. גם לאחר שהחולה בחר את הטיפול, היה ראוי שהרופא יעדכן אותו על ניסיונו, הכשרתו ומידת הצלחתו בסוג הטיפול המבוקש, וכן של המחלקה שבה הוא עובד. את המידע הזה מרבית הרופאים בארץ נמנעים מלחלוק עם החולים, בעיקר במערכת הציבורית. והרי אם הרופאים בארץ היו מדווחים תמיד לחולים את הנתונים האלה, הנהירה של החולים הישראלים לרפואה הפרטית היתה מתמתנת מאוד - שהרי ידוע שהסיבה המרכזית של חולים לעבור ניתוח בבית חולים פרטי היא היכולת לדעת מראש מי יבצע את הניתוח ומה הרקורד המקצועי שלו. אז למה, בעצם, המידע הזה לא נחשף פעמים רבות בפני החולה? אין תשובה נעימה לכך. ההסתרה הזו משרתת את האינטרסים של חלק ניכר מהרופאים הבכירים, שדווקא מעוניינים שהחולים ימשיכו לנהור אליהם לניתוחים פרטיים וכלכליים - עבורם, כמובן. נוסף על כך, משרד הבריאות עד היום לא השכיל להנהיג חובה על הצוותים הרפואיים לדווח על ניסיונם או על ניסיון המחלקה. זה לא אומר שאסור לכם לשאול - נהפוך הוא.
ואם כבר מדברים על הצלחות בניתוחים, מה לגבי המקרים שבהם הטיפול הרפואי נכשל בשל טעות או, חלילה, רשלנות של הצוות הרפואי? על פי הוראות משרד הבריאות והנחיות האתיקה הרפואית, הרופאים מחויבים למסור לחולים ולבני משפחתם בהקדם את המידע על הכשלים שהביאו לכישלון הטיפול. על פי הוראות הלשכה לאתיקה בהסתדרות הרפואית, לגילוי המידע הזה יש גם יתרונות גדולים לרופא, וזאת מאחר שאמירת האמת "עשויה להפחית את העוינות כלפי הרופא, מפחיתה את הרצון לתבוע אותו בגין רשלנות ומונעת חשיפה ציבורית סנסציונית, הגורמת תמיד נזק לרופא". למרות זאת, מתחקיר שמתפרסם במוסף זה עולה כי במאות מקרים בשנה רופאים בישראל בכוונת מכוון אינם מדווחים לחולים את המידע שבידם על טעויות שנעשו בטיפול הרפואי וגרמו נזק כבד לחולה.
מידע חיוני לחולים יכול להיות גם על כשלים ארגוניים וניהוליים במוסד הרפואי עצמו, שעלולים לפגוע באיכות הטיפול. עם זאת, גם במקרה הזה נשאלת השאלה - האם הצוותים הרפואיים מחויבים לדווח על כך למטופלים? השאלה עלתה לאחרונה במלוא עוזה כחלק מהמשבר החריף והמתמשך במחלקה ההמטו־אונקולוגית לילדים בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. במסגרת המשבר פורסמו בחדשות ערוץ 2 הקלטות מתוך פגישה טעונה בין אחיות בכירות במחלקה לבין המנכ"ל, פרופ' זאב רוטשטיין, פגישה שבה נשמעו האחיות מודות כי הן מתקשות שלא להגיד להורים של הילדים חולי הסרטן שעדיף להם לא לקבל כעת את הטיפול בהדסה. ומה השיבה להן אחת האחיות הבכירות בהדסה שהשתתפה בפגישה? שלא תמיד הן חייבות לנדב בעצמן את המידע המלא להורים.
סוגיה לא פחות חשובה שנותרת לא פעם בצללים היא מצבו הרפואי של הרופא עצמו. מבין כל אלה שהזכרנו עד עתה, זו אחת הסוגיות הפרוצות ביותר במערכת הבריאות בארץ, והנורמה היא שהמידע הזה נשאר מחוץ לתחום - גם כאשר עלולה להיות לו השפעה על איכות הטיפול. מקרה שכזה התפרסם לפני יותר משנה, אז נשמעו תלונות של נשים שטופלו במחלקת היולדות בביה"ח הממשלתי בשיבא תל השומר, וטענו כי נדבקו בזיהום שמקורו ברופא הגינקולוג שטיפל בהן. ייתכנו כך גם מצבי קיצון, שבהם מצבם הרפואי של הרופאים פוגע בתפקודם, כמו מקרה שפורסם לפני שנים, שבמסגרתו רופא מנתח מדרום הארץ המשיך לנתח אף שידיו כבר לא תפקדו באופן מלא. ועדיין - המידע הזה נותר לרוב באפילה עבור המטופל.
גם המידע על התרופות שהרופא ממליץ לחולה לקבל לא תמיד מועבר בשקיפות. על פי החוק, חובה על הרופא לדווח לחולה על תופעות הלוואי העיקריות של התרופות, וכמובן גם לעקוב אחר החולה ולבדוק אם, חלילה, הן מתפתחות - אבל מה קורה אם הרופא ממליץ לחולה על תרופה שאינה כלולה בסל שירותי הבריאות? חוק זכויות החולה והנורמות שהתגבשו מאז נחקק קובעים כי הרופאים מחויבים להמליץ ולדווח לחולים על תרופות ועל טיפולים, גם אם אלה אינם כלולים בסל. הדבר חשוב במיוחד בכל אותם מקרים שבהם הרופא סבור שהחולה כבר מיצה את כל הטיפולים האפשריים הכלולים בסל, או במקרים שבהם הוא סבור שהתרופות מחוץ לסל יועילו לו הרבה יותר. במקרים כאלה נמדדות גם קופות החולים, שאף הן לא תמיד מיידעות באופן מלא והוגן על האפשרות למימון טיפול שאינו כלול בסל (הקבועה בחוק ואינה מעשה חסד או התנדבות של הקופה), וזאת באמצעות ועדת החריגים בקופה. פעמים רבות קופות החולים מצניעות או אפילו מסתירות מהחולים את המידע החיוני הזה, מתוך מטרה ברורה להימנע מהוצאות מיותרות.
מתחקיר שפרסמנו לפני כחודש וחצי במוסף "שישבת" עולה כי גם כלפי ועדות החריגים יש טענות קשות מאוד. במקרה שאותו חשפנו, ככל הנראה אחד מני רבים, סירבה ועדת החריגים של קופת חולים כללית לממן תרופות יקרות מחוץ לסל לאדם שחלה במחלה קשה, אף שזה הביא חוות דעת שהוכיחה כי התרופות מקלות את מצבו הרפואי. הוועדה נימקה את הסירוב, בין השאר, בכך שהקופה מעולם לא מימנה את התרופה לאותה מחלה. בהמשך התברר כי דווקא היה מקרה שהקופה כן הסכימה לממן אותה תרופה לאותה מחלה, אבל את המידע הזה היא העדיפה להעלים מהחולים האחרים. מקופת חולים כללית נמסר בתגובה לכתבה כי "ועדת החריגים פועלת תמיד לפי הנהלים של משרד הבריאות ולפי החוק, ויו"ר הוועדה, ד"ר ניקי ליברמן, מומחה בנושא סל התרופות".
•••
שאלת החובה של הרופא לחשוף את כל האמת בפני המטופלים עלתה לדיון נוקב גם בבית המשפט העליון. בנובמבר 1995 הוא קיבל את אחת ההחלטות החשובות ביותר בתולדות מערכת הבריאות בישראל לקידום זכויות החולה. הרכב השופטים, בראשותו של נשיא בית המשפט העליון דאז אהרן ברק, דן בעתירה שהגיש ביה"ח הדסה בעקבות החלטה של ביהמ"ש המחוזי, שלפיה יחויב המוסד הרפואי לגלות למשפחה את תוכן דו"ח החקירה הפנימי שעסק בטיפול בחולה שהתאבד. השופט ברק הדף את הטענה שהדו"ח הוא פנימי, וקבע בהחלטה היסטורית כי יש לחשוף אותו בפני המשפחה. בפסק דינו כתב ברק אמירה מהדהדת: "חובתו האתית והמשפטית של הרופא להעמיד את בריאות החולה בראש מעייניו ולקיים יחס של כבוד לחיי אדם. אכן, מה שנדרש מהרופא וממקצוע הרפואה אינו סגירות וחיסיון, אלא פתיחות וגילוי האמת... אין ולא ניתן לבנות יחסי אמון בין רופא לחולה על הסתרת האמת".
יותר מ־20 שנה חלפו מאז אותן מילים, ונושא השקיפות נותר פתוח, רפוי ומתאים את מידותיו לא פעם לאינטרסים של הצד המרפא, ולא של הצד המטופל. במצב הזה התפקיד שלנו הוא לדרוש מהמערכת הרפואית לספק ביוזמתה את המידע המלא. רק כך נישאר אחראים לבריאותנו.
