אתם תשמעו על ההתאמות והרוח של האלופה ועל הרבע השלישי האייקוני - גולדן סטייט באה למשחק השני בטורונטו כשהיא בפיגור 1:0 בסדרת הגמר, מול קבוצה שאותה פגשה שלוש פעמים העונה - ובכל הפעמים הפסידה - וכשהיא יותר פצועה ויותר קצרה מאי פעם, מול יריבה שנמצאת בשבועיים האחרונים ברצף ניצחונות וביכולת שיא. והיא הגיבה באגרסיביות בכל פוזשן, בהגנה יותר מסונכרנת, עם דמרכוס קאזינס בחמישייה, ובריצת 0:18 בפתיחת הרבע השלישי, שסידרה יתרון שאותו היא לא איבדה (104:109).
אתם תשמעו על הידיים הרועדות של הראפטורס - על איך פתאום כשהם מובילים בגמר על המפלצת מהמפרץ, הראפטורס קלעו את 11 השלשות שלהם רק ב־29 אחוזים, בראשות ירידה של פסקאל סיאקם מ־32 נקודות באחוזי על ל־12 בלבד כשהוא מחטיא הרבה מאוד זריקות פנויות.
אתם תשמעו על הספסל של הווריורס - על שבע דקות טובות של אנדרו בוגוט, שלא החטיא אף אחד משלושת ניסיונותיו לסל. על עשר דקות טובות של אלפונסו מקיני, שהיה אגרסיבי בשני צידי המגרש, ובטח שעל 16 דקות מעולות של שון ליבינגסטון המנוסה וקר הרוח, ועל שלוש השלשות והתרומה של קווין קוק ב־21 הדקות שקיבל.
אתם תשמעו על בוגי - שבפלייאוף הראשון שלו מתאושש מפציעה רצינית בפעם השנייה השנה. אחרי ששיחק שמונה דקות אפורות מאוד במשחק הראשון, הוא פתח בחמישייה וב־28 דקות הקשה מאוד על מארק גאסול להיכנס למשחק, היה אקטיבי מאוד בהתקפה, עזר בריבאונד, ובייחוד מסר שישה אסיסטים - רובם מציגים יכולת מסירה נדירה אצל סנטר, וכזו שאיננה מקבלת מספיק תשומת לב.
אתם תשמעו על הפציעות של גולדן סטייט - על איך קוון לוני ירד ולא חזר. על איך קליי תומפסון נפל לא טוב, דידה בגלל מה שנראה כמו כאבים בירך, וברבע האחרון ירד לחדר ההלבשה. על איך אנדרו איגודאלה מתמודד עם גוף דואב, וכמובן על חסרונו של קווין דוראנט. ואיך שה"כוח במספרים" ומנטליות ה־next man up של האלופה ההיסטורית הזו שוב הרימו את ראשם הגאה.
אתם תשמעו על איגודאלה - שקלע את הסלים הראשונים שפתחו את הריצה אחרי ההפסקה. וכמובן את השלשה שחתמה את המשחק, אחרי שטורונטו השאירו אותו - כמו שעשו לאורך רוב המשחק - חופשי לגמרי לתפור אותה כשעל השעון נותרו שש שניות.
אתם תשמעו על השיפוט - על איך הדביקו מעט יותר מדי עבירות לקייל לאורי ולגאסול, או על איך היתה בעצם עבירה בזריקה שבה תומפסון נפצע. ואיך זה שהשופטים - כמו תמיד? - נראים כאילו המעמד קצת גדול עליהם.
ובטוח שמישהו יזכיר גם את ההגנה המצוינת של פרד ואן פליט, ששוב עלה מהספסל של טורונטו כדי לספק תרומה התקפית מצוינת של 17 נקודות, לצד היכולת שלו להגביל את הכוכב שמולו. השופטים נותנים לוואן פליט להיכנס לו מתחת לגופייה, טורונטו שולחת עוד ועוד שומרים וידיים מסביב כדי לדחוף ולהתיש ולהוציא לו את הכדור מהיד.
והכל יהיה נכון וראוי ומוצדק וצריך להיאמר. כל עוד כולנו זוכרים מי הוא האחד שגורם לכל הדברים האלה לקרות מסביבו. למה ההגנה ממול שולפת מהבוידעם טקטיקות יורוליג, למה ההתקפה של קבוצתו היא אולי החכמה שראינו זה שנות דור ואיך הוא מאפשר את כל זה ביכולותיו ובתכונותיו, שאין שניות להן.