״מכבי ורשה״. כך נקרא לפני השואה האצטדיון בו התכנסו הבוקר עשרות מנהיגים מרחבי העולם, בראשם סגן נשיא ארה״ב מייק פנס, שר החוץ האמריקני, מייק פומפיאו, ראש ממשלת פולין, מטאוש מורבייצקי, שרי חוץ ממדינות ערב וכמובן ראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו.
בעולם שהפך כפר גלובלי, ובהעדר פריצת דרך דרמטית ניכרת לעין, הכינוס החד יומי בפאתי ורשה הקפואה, אפרורי כמו הבניינים הקומוניסטים הפזורים בעיר. צמד המייקים האמריקני, ממש כמו החתן המפורסם, ג׳ארד קושנר שגם הוא נוכח פה, מעולם לא התמחו בייצור כותרות. ובכל זאת, לוועידה המעט מוזרה בבירת פולין יש מימד היסטורי.
זוהי הפעם הראשונה שוועידה בינלאומית שנועדה להשכין שלום במזרח התיכון, לא מתמקדת בישראל או בדרישה לוויתורים מצידה. בוועידת ז’נבה בשנות ה-70 או בוועידת מדריד בשנות ה-90, שלא לדבר על פסגות קמפ דיוויד ושאר כינוסים ביוזמת ארה״ב, הציפייה הייתה שישראל תיסוג וגם תחזיר.
בפעם הזו לא רק שישראל אינה זו שבאים אלה בתביעות אלא שבמידה רבה היא זו שמובילה את המהלך. כלומר, פורמלית ארצות הברית היא זו שעומדת בראש הוועידה עם פולין ואולם במרכז סדר היום הנושא שראש הממשלה נתניהו הציב על סדר היום הבינלאומי והוא בלימת איראן. זה והשלכות ״האביב הערבי״, שמטלטלות לא רק את המזרח התיכון אלא גם את מדינות אירופה שמיוצגות פה בכבוד.
כדי שלא לצאת פטורים בלא כלום מהסוגיה הפלסטינית הוזנק קושנר לעדכן את הנוכחים על התכנית שגיבש הצוות שלו בשנתיים האחרונות. ואולם לאיש אין ציפיות רבות ממנה. ומה שיותר חשוב, בהצהרות הפתיחה של הכינוס, באופן שלפני שנתיים אי אפשר לדמיין, המונח ״מדינה פלסטינית״ לא הוזכר כלל.
לעומת זאת, ראש הממשלה הישראלי ישב לצידו של שר החוץ התימני שאפילו השאיל לו את המיקרופון ברגע של מצוקה. כפי שכתב יועצו המיוחד של הנשיא, ג׳ייסון גרינבלט, ״צעד אחרי צעד״ עד לשלום.